אנשים רבים המגישים בקשה לויזת ביקור לארה”ב B1/B2)) נדחים, עקב סיבות אשר יכולות במבט ראשון להיראות מעורפלות.
תרחיש שכיח המהווה בסיס לדחיית בקשת לויזת ביקור הינו על בסיס סעיף 214(b)לחוק ההגירה (INA). סעיף זה עוסק ב”כוונה להגר”.
כוונה להגר, הינה נושא העולה תכופות בנוגע לויזות שאינן לצורכי הגירה, כולל ויזות ביקור. חלק זה בחוק ההגירה גורס כי שגרירויות וקונסוליות אשר עורכות ראיונות, חייבות להניח כי מבקש הויזה מעוניין להגר לארה”ב. יתרה מכך, חובת ההוכחה על מי שאינו מעוניין להגר לארה”ב, הינה על מבקש הויזה.
במציאות, העניין בדרך כלל יתנהל כך – אדם מגיש בקשה לויזת ביקור. בראיון, הוא מציג את לוח הזמנים של הטיול, היכן ילון בארה”ב, ואולי אף יציג מסמכים המוכיחים שביכולתו לממן את הטיול.
מבקשי ויזה רבים נדחים מן הסיבה הפשוטה כי לא הצליחו להתגבר על ההנחה כי בכוונתם להגר ולרוב יקבלו מזכר מהשגרירויות או הקונסוליות המראיינות המתייחס לסעיף 214(b) לחוק ההגירה.
איך מבקש הויזה יכול להתגבר על ההנחה של כוונתו להגר? לעיתים זה יכול להיות קשה, במיוחד אם למבקש הויזה ישנם קשרים חזקים לארה”ב, לדוגמא עבודה או תושבות קודמת בארה”ב, או בני משפחה המתגוררים בארה”ב באותה העת. באופן כללי, מבקש הויזה צריך להביא עמו לראיון כמה שיותר הוכחות לקשריו החזקים לישראל.
במקרים מסובכים, עו”ד יכול לעזור בהכנת בקשה משכנעת.
כל הנאמר והמוסבר במאמר זה אינו מהווה דעה משפטית ואינו מחליף ייעוץ משפטי. האחריות לשימוש בתוכן המאמר הינה כולה על קורא המאמר.