תופעת המסתננים הבלתי חוקיים החלה כבר בשנת 2006, והפכה ככל הנראה לבעיה כמעט בלתי פתירה הן לאזרחי המדינה והן למסתננים עצמם. רוב המסתננים מגיעים ממדינות דרום אפריקה, עוברים תלאות וקשיים עד הגיעם ארצה. בסופה של הדרך המפרכת, ובמידה ואכן צלחו את משימתם לחצות את הגבול לישראל, עליהם להתמודד עם הסדרת מעמדם ודרך חייהם בישראל.
כאמור, המסתננים ברובם מגיעים ממדינות דרום אפריקה כגון סודן, אריתריאה, וחוף השנהב. הם מבקשים למצוא מקלט ממדינתם ולקיים חיים טובים יותר במדינת ישראל בטענת היותם פליטים. הם מציעים כוח עבודה מוזל, ומתרכזים בעיקר בחלקה הדרומי של תל אביב, ובערים אחרות בארץ. הם חיים ועובדים בישראל, ואף מקימים כאן משפחות, רובם דוברי השפה העברית.
הדין הבינלאומי
מבקשי המקלט ממדינות דרום אפריקה לכאורה מחפשים מקלט ממדינות מוצאם לאור סכנות הנשקפות לחייהם עקב מצב מדיני ובטחוני רעוע בעשור האחרון. מצבים אלו הינם תוצאה של אסונות טבע קשים ומלחמות אזרחים הנמשכות זמן רב. על פי טענות אלו, מבקשי המקלט ממדינות דרום אפריקה מבקשים להכירם כפליטים ולאפשר להם להתגורר ולחיות במדינת ישראל. על פי הדין הבינלאומי אין לגרש מהגר המבקש מקלט ממדינתו כאשר נשקפת סכנה ממשית לחייו במדינתו. מדינת ישראל חתומה על אמנה בינלאומית בדבר מעמדם של פליטים שנכנסה לתוקף בשנת 1954, וכן על פרוטוקול המרחיב את הוראות האמנה לכלול פליטים מכל מקום וזמן (למעט חריגים). פרוטוקול זה נכנס לתוקף באוקטובר 1967, ומדינת ישראל אישררה את הפרוטוקול ב-14 ביוני 1968. לאור האמור, מדינת ישראל מקבלת על עצמה את הוראות האמנה, והינה כפופה להוראותיו.
הגדרת פליט על פי האמנה :
“A refugee, according to the Convention, is someone who is unable or unwilling to return to their country of origin owing to a well-founded fear of being persecuted for reasons of race, religion, nationality, membership of a particular social group, or political opinion.”
בהמשך לאמור, הוראות האמנה אוסרות על גירוש הפליטים, ומציינות זכויות אדם בסיסיות הניתנות לפליטים במדינת המקלט. בין הזכויות הללו נכללת גם הזכות לחופש העיסוק, וכלשון האמנה:
“The Contracting State shall accord to refugees lawfully staying in their territory the most favourable treatment accorded to nationals of a foreign country in the same circumstances, as regards the right to engage in wage earning employment.”
הדין בישראל
המצב המשפטי נכון להיום הינו כי במרבית המקרים מבקשי המקלט מגישים בקשות, באם קבוצתיות או אינדיווידואליות, להכירם כפליטים ומבקשי מקלט. בקשות אלו הינן תלויות ועומדות זמן רב. יחד עם זאת, לא ניתן לגרש את מבקשי המקלט נוכח הסכנה הנשקפת להם במדינת מוצאם. למעשה, באם המדינה תכיר במעמדם כפליטים, יהיה על המדינה להעניק למבקשי המקלט זכויות סוציאליות וזכויות עבודה וכד’. בפועל, המדינה לא מכירה במבקשי המקלט כפליטים, וכתוצאה מכך מבקשי המקלט אינם זוכים לזכויות מכוח האמנה.
לאור האמור, מבקשי המקלט אשר בקשותיהם למקלט טרם נבחנו ניגשים למשרדי הפנים המקומיים בבקשה לקבל אשרות שהייה זמניות ואשרות עבודה. להלן סוגי האשרות הנפוצות שניתנו או נתבקשו:
- אשרת תושב ארעי מסוג א/5 – אשרה זו ניתנת למבקשים לשהות בישראל לכל מטרה שאיננה מטרת עבודה ומוגדרת כאשרת “ארעי כללי”.
- אשרת עבודה ב/1 – אשרה זו מוענקת לאזרחים זרים המבקשים לעבוד בישראל.
- רישיון ישיבה זמני על פי סעיף 2(א) (5) לחוק הכניסה לישראל התשי”ב – 1952 – אשרה זו נפוצה בקרב מבקשי המקלט ומוענקת לשוהים בישראל ללא אשרה או רישיונות אחרים ואינם מוחזקים בסהרונים. אשרה זו אינה מהווה רישיון עבודה אך נותנת הגנה זמנית מפני גירוש.
- אשרת הגנה קבוצתית – אשרה פחות נפוצה הניתנת לקבוצות של מבקשי מקלט ממדינות משבר. האשרה ניתנת בהתאם להמלצת נציבות האו”ם.
בעוד האשרות לעיל ניתנו בעבר, כיום, במרבית הפעמים האשרה הניתנת למסתננים הינה על פי סעיף 2 (א) 5 לחוק הכניסה לישראל התשי”ב – 1952. האשרה מאפשרת שהייה בישראל כל עוד היא בתוקף, ויש לחדשה מעת לעת על ידי הגשת בקשה למשרד הפנים. יחד עם זאת, על האשרה רשום כי אין היא מהווה רישיון עבודה.
על אף האמור, פסיקת בית המשפט בעניין בג”ץ 6312/10 קו לעובד נ’ הממשלה קבעה כי הממשלה לא תנקוט פעולות אכיפה נגד המעסיקים של בעלי אשרות 2 (א) 5 אשר בקשתם למקלט תלויה ועומדת, וטרם הוכרעה. מתוקף זאת, הגם שהחוק אינו מתיר את העסקתם, מעסיקים יכולים לבחור להעסיקם ולא ינקטו נגדם סנקציות בגין העסקה שלא כדין.
הבעיות הנשקפות משהות מבקשי המקלט בישראל
לכאורה, בקשת המסתננים תמימה ואף מוצדקת שכן כל שביקשו זאת להכירם כפליטים וליתן להם מקלט ממדינתם. יחד עם זאת, עם השנים תופעת מבקשי המקלט עוררה מחלוקות רבות אודות שהותם, מעמדם, והפתרונות לשהותם בישראל. בין הבעיות הללו נמצא פשיעה , מגורים בצפיפות יתרה, בדירות המיועדות למספר מצומצם של נפשות, כוח עבודה נוסף שהתווסף לכוח העבודה הישראלי ואולי השפיע על האבטלה בישראל וכו’. לא אחת הועלה הנושא לדיון – ונאמר כי יש לפתור את בעיית מבקשי המקלט.
מחד, באם אכן יש הכרה בכך כי מדינת מוצאם מהווה סכנה לחייהם – מדינת ישראל לא יכולה לגרשם ועליהם להישאר בישראל. מאידך, כיצד ניתן לקבוע חד משמעית האם נשקפת סכנה לחייהם? מחלוקות אלו, או ליתר דיוק אי פתרונן, הביאה להחלטת הממשלה בסוף שנת 2009 להקים גדר הפרדה למניעת מסתננים בלתי חוקים מגבול מצרים. גדר ההפרדה ומדיניות האכיפה המוגברת של משרד הפנים הביאה לתוצאות בשטח, למשל בחודש מרץ 2013 נקלטו 3 מסתננים מגבול מצרים לעומת 1732 מסתננים שנכנסו בחודש זה אשתקד. החלטות הממשלה לאכיפה מוגברת של החוק למניעת מסתננים וכן הפעולות למניעת הסתננות מגבול מצרים ללא ספק תורמים למנוע את התעצמות הבעיה.
פתרון חלקי
יחד עם זאת, הפעולות לעיל הינן פעולות מנע בלבד. זהו הצעד הראשון לפתרון בעיה שעודה גדלה ומתעצמת מדי יום ביומו. על פי אריק בנדר במאמר של אתר NRG מיום ה-24 באפריל 2013, ישנם 80,000 ‘מסתננים’ מאפריקה החיים כיום בתל אביב. ה’מסתננים’ הללו עובדים, חיים, מתחתנים, מקימים משפחות ומביאים ילדים לעולם. למשל, בשנה שעברה נולדו 700 תינוקות לאמהות ממדינות דרום אפריקה. אחוז הילודה הגבוה מביא לגדילה טבעית של מספר המהגרים ממדינות דרום אפריקה. כמו כן, אובחנו לא מעט מקרים של שחפת בין המסתננים, ומחלות מדבקות אחרות. הוצאות רפואיות עבוד הטיפול במבקשי המקלט ממדינות אפריקה מוערכות בכ-50 מיליון ש”ח בשנה.
סוף דבר
נכון להיום, אין בנמצא פתרון המניח את הדעת. הרי בראש ובראשונה יש את ההיבט ההומניטרי, שכן אחרי הכל מדובר בבני אדם. באם נשקפת סכנה ממשית לחייהם, והם עברו תלאות ועינויים במטרה לחפש מקלט, אין זה ראוי לסרב לבקשתם. ומנגד, מעת כניסתם לישראל, כיצד ניתן לספק פתרון לשהייתם בישראל ללא פגיעה באזרחי המדינה? נדמה כי לעת עתה הפתרון רחוק, והמדינה נותרת אובדת עצות. ובינתיים, מבקשי המקלט ניצבים מדי יום מחוץ למשרדי משרד הפנים בבקשות למתן והארכות אשרות שהייה ו/או עבודה. מדי יום הם ממתינים בחוץ ביום חורפי ובחמסין שכן אינם מורשים להיכנס.
האמור במאמר זה אינו מהווה חוות דעת משפטית ואינו מהווה תחליף לקבלת ייעוץ משפטי פרטני. האחריות בשימוש על הנאמר במאמר הינה על הקורא בלבד.
מאמר זה נכתב ע”י משרד עו”ד דותן כהן, העוסק בתחום דיני ההגירה לישראל, ארה”ב, אוסטרליה ואנגליה.
